המסע לפולין- מסע חיים
כשאר מדובר במסע של אדם על אדם אחר כל התמונה מקבלת סגנון אחר לגמרי, כל הרגשות לוקחים חלק בעיבוד מידע קשה ואינטנסיבי, השכל מתחיל לעכל דברים קשים ומתחיל לעבוד במגע עם הלב .
האנושות במסע זה מקבלת תפקיד מרכזי וחשוב , לא מעניין אותך גזע ומין או דת, מעניין אותך היכול של בנאדם ליצור חיים, בין אם הם טובים ובין אם הם רעים.
בנאדם מתחיל לשאול את עצמו, מה התפקיד שלי? מה המסר שלי לדור העתיד ואיך אוכל לנהל את עצמי נכון מול החיים ריאליים שלי.
אני הגעתי לפולין בידיעה שזה לא טיול, אבל לא צפיתי שרמת הכאב על אנשים שנוספו תלווה אותי במסע האישי שלי, אני לוקחת על עצמי תפקיד חשוב ומיוחד ומסר שאני מעבירה לתלמידים שלי בכדי ליצור חברה יותר טובה וחיים יותר רגועים בשל האירועים שראיתי.
כשהתראיינתי שם אמרתי, שהמטרה העילאית שלי להגיע לפה הייתה: "להוביל את האנושות למקום טוב יותר בעולם".
כשהכל נגמר בפולין אז התחיל בחיי, אני משנה את דרכי לדרך יותר יחסית, ז"א שאני מתחילה לקחת הכל בפרופורציות, כשחשבתי לעצמי אם הייתי שורדת במלחמת העולם השנייה, עניתי לעצמי: לא.
אבל כשאני חושבת על כדור הארץ בכלל ועל הבנאדם בפרט, אני רואה שהכוח העליון שהוא אלוהים נותן לאנשים להיות במבחן גדול מהחיים עצמם וזה שהם לא עוברים זה כישלון חיים וכישלון סיפור חיי אדם.
הבעייתיות היא לא במסגרת המסע אלא בהווה שאנו חיים בו ובעתיד שמחכה לנו ולילדנו, כשהרקמה האנושית נפגעת בגלל דעות קדומות ובגלל ידע שברירי זה יכול להוביל עולם לחרב.
התמונות הקשות שלא עוברים לנו מהראש יכולים לסדר לנו את החיים בצורה יותר טובה, התמונות הקשות על בני דם שנוספו יכולים להעביר מסר חד משמעי על כבוד האדם וחירותו ועל התנאי המינימלי של האדם שהוא יכול לחיות כי אלוהים ברא אותו.
האדם עובר המון בחייו והוא מקבל משמעות נוספת בכל שלב ואפילו המחשבות שהן משתנות זה מעיד על היכולת לקבל ולאתר קשיים.
המבחן הקשה ביות הוא בהיותך בנאדם, בנאדם כלפי האחר, האחר הוא מצפה לקבל אותו איך שהוא ללא תנאים גזעיים. האחר שמצפה לעבור חיים בפשטותם ללא תנאי מוות ופרידות מכאיבות לכת.
בחזרה לאץ חשבתי שהכל יעבור ושאני עושה את המעבר החד הזה וחוזרת לחיי הרגילים, אבל לא ידעתי שהמסע שלי מתחיל ברגע שחזרתי לארץ כי הלב והשכל אז לקחו תפקיד מאד חשוב על חיי וניסו להוביל אותי מדרך אחת לדרך שונה שבה אני לא מסתכלת אלא מתבוננת ביחסית על כל מה שקורה ולוקחת מסקנות לגבי העתיד שלי ושל מי שסובב אותי.
המסע ביט רגשות שונות בכל מקום, כל יום הרגש השתנה והיה צורך להוציא אותו כלפי העולם, כל יום הרגש התחדש והלב המשיך להפנים את הקושי.
את ההתמודדות קבע השכל ללב, וקבע האדם לעצמו.
כאשר היום מסתכלים על העולם ורואים שהגבולות של האנשים והאדמה שמציבה להם חיי מוות היא זו שמנהלת את החיים עבורם, וכשחלומות של ילדים נקטעים ונגדעים בהצלחה או באמצע , אז אנחנו יכולים להעיד על עולם קשה.
כיום מה שאנחנו חווים דרך התקשורת הסורית והמצרית וכוד' זה טבח בבני אדם, ועדיין הרוחניות חייבת לעבוד אצל כמה לצורך ההמשכיות.
החדשות הינם חדשות על מוות ופגיעות וקטיעת חלומות , השינוי מהותי הוא בתפיסת הבנאדם לעולמו.
היה חשוב לי מאד להעביר את הרגשות שלי דרך כתיבה, אולי מי שיקרא את זה יבין מה הערך של חיי אדם ומה הערך של החיים ללא קשר לדת גזע ומין וללא מחשבות שליליות שמהוות עבורנו מסלול מכשול, אולי כשבני אדם ישבו עם עצמם יחד עם אלוהים יבינו שזו לא הדרך וזה לא המקום להרוג, ושהמקום הזה שנקרא חיים בא כדי לתת לנו חיים ובא לתת לנו לחלום וראות את העתיד טוב יותר.
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה אחת בלבד: למה אנחנו חיים בכלל אם בסוף אנו מתים?
צריך להאמין בתשובות החיוביות ביותר והן באות על סמך המחשבה החיובית, ואפשר למצוא אין סוף לתשובות על החיים.
האנושות חייבת לקבל משמעות שונה לגמרי בקרב כל בני האדם, והמסר שלנו מהחיים צריך להיות עיקרון החיים והמשכיותו.
אמל מחרז פלאח- כפר סמיע מורה ומפיקה
